וילפאטו: הספארי השקט של סרי לנקה – דובים, נמרים ואגמי ווילו

תלוי במה שחשוב לכם. בירלה הסיכוי לראות נמר גבוה בהרבה, אבל יש עומס ג׳יפים גדול. בוילפאטו הסיכוי נמוך יותר, השטח כפול והמפגשים שקטים בהרבה. מי שבא פעם אחת ורוצה ביטחון – ירלה; מי שמחפש חוויית טבע שקטה – וילפאטו.

בגדול פברואר עד תחילת אוקטובר, כשהשיא הוא בין יוני לספטמבר – גם בגלל היובש שמרכז את החיות סביב הווילו וגם בגלל עונת פרי הפאלו שמעלה את הסיכוי לראות דובים. בין אוקטובר לינואר יורד כאן עיקר הגשם והשבילים נעשים בוציים.

ווילו הוא אגם טבעי רדוד ומוקף בטבעת חול, ולא מאגר מעשה ידי אדם. בוילפאטו יש עשרות כאלה, והם נקודות המים שאליהן החיות באות לשתות. המדריכים נוסעים מווילו לווילו וקוראים עקבות על החול, וזה למעשה כל אופן הצפייה בפארק.

בהערכות 2027 יש שני רכיבים: דמי כניסה של בערך חמישה עשר עד עשרים דולר לאדם, שעם מיסים ואגרות מגיעים לכדי עשרים וחמישה עד שלושים וחמישה דולר, ובנפרד ג׳יפ שעולה בערך ארבעים עד שבעים דולר לחצי יום לרכב. המחירים משתנים ויש לאמת מול מפעיל מקומי.

משדה התעופה או מנגומבו מדובר על בערך מאה שלושים קילומטרים ושלוש שעות נסיעה על כביש החוף דרך פוטלאם. זה הופך את וילפאטו לעצירה ראשונה נוחה לאחר נחיתה. מאנוראדהפורה זאת שעה עד שעה וחצי בלבד.

מחוץ לעונת הפאלו הסיכוי נמוך מאוד כי הדוב פעיל בעיקר בלילה. בין יוני לספטמבר, כשהפירות מבשילים והדובים עולים על העצים ביום, הסיכוי עולה מאוד – אך עדיין אינו מובטח. התאריכים זזים משנה לשנה ושווה לבדוק מול מפעילים מקומיים.

תיאורטית כן: אוטובוסים בקו פוטלאם–אנוראדהפורה עוברים ליד, ומהצומת אפשר לקחת טוק טוק לשער. בפועל רוב המטיילים מגיעים עם נהג פרטי או עם הסעה מהגסטהאוס, כי השעות המוקדמות והמרחק מהכפר הופכים את האוטובוס ללא מעשי.

אם יש לכם רק אחת, בחרו נסיעת בוקר. אם אתם צלמים או רוצים סיכוי אמיתי לנמר ולדוב, שתי נסיעות או נסיעת יום שלם עושות הבדל גדול, בעיקר כי הן מאפשרות להגיע לאזורים הרחוקים מהשער.

וילפאטו הוכרז כפארק לאומי עוד בשנות השלושים של המאה העשרים, מה שהופך אותו לעתיק שבפארקים של סרי לנקה, והוא גם הגדול שבהם – שטח של יותר מאלף ושלוש מאות קילומטרים רבועים, כלומר כמעט פי שניים מירלה. במשך שנים ארוכות של המלחמה האזרחית האזור היה סגור לחלוטין לתיירות, והוא נפתח מחדש בהדרגה רק בשנים שאחריה.

המילה ווילו בסינהלית מתארת מאגר מים טבעי רדוד שנוצר בשקע בקרקע, ולא מאגר שנבנה בידי אדם. בוילפאטו יש עשרות כאלה, ולכל אחד שם משלו, והם מפוזרים על פני הפארק כמו שרשרת. מה שמייחד אותם הוא טבעת החול הבהירה שמקיפה את המים – שולי האגם חשופים ולכן כל חיה שבאה לשתות נחשפת לרגע, במקום להישאר מוסתרת בתוך השיחים הצפופים.

הנמר של סרי לנקה הוא תת-מין אנדמי, והוא נמצא גם בוילפאטו וגם בירלה. ההבדל הוא בצפיפות ובנראות: בגוש הראשון של ירלה יש ריכוז נמרים שנחשב מהגבוהים בעולם, ושטח פתוח יחסית שמאפשר לראות אותם.